רשומות
|
|
ננסה להתבונן על חורבן הבית וסיבותיו, סיבות שונות קיימות בתלמוד, האם יש קשר בין הדברים?
ננסה להתבונן אט אט במדרשים ובתלמוד בנושא ולהכיר מקרוב את המהלך...
בגמרא במסכת בבא מציעא דף פה. מבוארת סיבת אובדן הארץ על שום מה?!
אמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב: "מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה" על מה אבדה הארץ דבר זה אמרו חכמים ולא פירשוהו אמרו נביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו שנאמר ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם אמר רב יהודה אמר רב שלא ברכו בתורה תחילה[1].
אמנם יש לשאול על מדרש זה למה רק הקב"ה יכול לפרש פסוק זה מדוע לא יכלו נביאים וחכמים לפרשו כפי שפירשו כל דרשות הפסוקים?
מהו שלא ברכו בתורה תחילה- על דבר כזה כדאי להחריב ארץ?!
ושוב שם בגמרא בדף ל:
מובאת הסיבה לחורבן ירושלים, וכך מובא:
אשר יעשון זו לפנים משורת הדין דאמר רבי יוחנן לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה, אלא דיני דמגיזתא לדיינו?[2] אלא אימא שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין:
אז מדוע בעצם חרבה ירושלים?
"על שדנו בה דין תורה" שלא עיגלו פינות סיבה שניה לחורבן ואף היא לא ממש מצלצלת באוזן מה חמור בזה כל כך?
ועכשיו ננסה להתבונן רגע בסיפור הידוע על מה חרבה ירושלים לפי הגמרא בגיטין נה:
אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים דההוא גברא דרחמיה (אהובו) קמצא ובעל דבביה (בן ריבו) בר קמצא, עבד סעודתא אמר ליה לשמעיה (לשמשו) זיל אייתי לי (לך הבא לי) קמצא אזל אייתי ליה (הלך הביא לו) בר קמצא אתא אשכחיה דהוה יתיב (בא ומצאו יושב אצלו) אמר ליה מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא הוא מאי בעית הכא (מה אתה רוצה כאן) קום פוק (לך צא) אמר ליה הואיל ואתאי שבקן ויהיבנא לך דמי מה דאכילנא ושתינא (כיון שכבר באתי השאירני ואשלם לך מה שאכלתי ושתיתי) אמר ליה לא, אמר ליה יהיבנא לך דמי פלגא דסעודתיך (אתן לך דמי חצי סעודתך), אמר ליה לא, אמר ליה יהיבנא לך דמי כולה סעודתיך (אתן לך דמי כל הסעודה), אמר ליה לא, נקטיה בידיה ואוקמיה ואפקיה (לקחו בידו העמידו והוציאו החוצה) אמר הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה שמע מינה קא ניחא להו, איזיל איכול בהו קורצא בי מלכא (אלך ואגרה בהם המלכות) אזל אמר ליה לקיסר מרדו בך יהודאי (מרדו בך היהודים) אמר ליה מי יימר אמר ליה שדר להו קורבנא חזית אי מקרבין ליה (שלח להם קרבן ובדוק אם יקריבוהו) אזל שדר בידיה עגלא תלתא בהדי דקאתי שדא ביה מומא בניב שפתים (שלח בידו קרבן ועשה בו בר קמצא כשהגיע מום בשפה) ואמרי לה בדוקין שבעין דוכתא דלדידן הוה מומא ולדידהו לאו מומא הוא (ויש אומרים שעשה מום זה במקום מסוים בעין שלגבוה זה נחשב מום ולהקרבה בבמות אין נחשב בכך מום) סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות (סברו חכמים להקריבו אעפ"כ משום שלום מלכות) אמר להו רבי זכריה בן אבקולס יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח? סבור למיקטליה דלא ליזיל ולימא (סברו להרוג את בר קמצא שלא ילשין למלכות) אמר להו רבי זכריה יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג? אמר רבי יוחנן ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו.
גם סיפור זה אינו פשוט כלל ראשית יש לתהות בגלל מי חרבה ירושלים?
בגלל קמצא ובר קמצא?
אולי בכלל בגלל "ההוא גברא"?
אולי בכלל בגלל ענוותנותו של זכריה בן אבקולס המובא בסוף?
למה בכלל לתלות את האשמה בקמצא איפה הוא בעייתי בכל הסיפור?
מדוע חכמים אינם מוחים- האם אינם רואים את המתרחש (מדברי בר קמצא משמע שראו)?
מה בדיוק הנק' כאן שגרמה לחורבן הבית?
לפני שננסה לענות נתבונן בעוד סיפור אחד המובא בתלמוד גם הוא מופיע באגדות החורבן
גיטין נח.
מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת רבו ושוליא דנגרי הוה (עוזר נגר) פעם אחת הוצרך (רבו) ללות (אדונו לנגרות) אמר לו (השוליא) שגר אשתך אצלי ואלונה שיגר אשתו אצלו שהה עמה שלשה ימים קדם ובא אצלו אמר לו אשתי ששיגרתי לך היכן היא? אמר לו אני פטרתיה לאלתר, ושמעתי שהתינוקות (הצעירים) נתעללו בה בדרך. אמר לו מה אעשה? אמר לו אם אתה שומע לעצתי, גרשה! אמר לו כתובתה מרובה, אמר לו אני אלווך ותן לה כתובתה. עמד זה וגרשה הלך הוא ונשאה כיון שהגיע זמנו (של האדון להחזיר החוב) ולא היה לו לפורעו אמר לו בא ועשה עמי בחובך והיו הם יושבים ואוכלים ושותין (בחתונה) והוא היה עומד ומשקה עליהן והיו דמעות נושרות מעיניו ונופלות בכוסיהן ועל אותה שעה נתחתם גזר דין ואמרי לה על שתי פתילות בנר אחד (ויש אומרים על איסור אשת איש):
אז מה האיסור כאן לפי ההסבר השני מובן- אשת איש, אך לפי הפירוש הראשון מהו?
מדאורייתא הוא בסדר לפי המהרש"א הוא אפילו נזהר שלא לשכב עימה במשך ה-ג' ימים, השוליא הזה נקי לחלוטין אז מה אנחנו בעצם רוצים ממנו ובכלל?
ומה הקשר בין הסיבה הזאת לאחרות?
אומרת הגמרא ביומא ט. ראשונים שנתגלה עוונם נתגלה קיצם אחרונים שלא נתגלה עוונם לא נתגלה קיצם.
ראשונים במה חטאו? בעבודה זרה בגילוי עריות ובשפיכות דמים. עבירות גלויות וברורות דאורייתא – נתגלה גם קיצם שמקץ שבעים שנה יגאלו.
אחרונים במה חטאו????- באמת שגם אנחנו לא יודעים.
אם נסתכל בכל הסיבות שעליהם דיברנו אין משהו דאורייתא הכל בסדר על פניו- אין חטא,
שלא ברכו בתורה- זו דרשת חכמים לכתוב ועדיין לא נקבעה הלכה בכך
שהעמידו דבריהם על דין תורה- זה בסדר מדאורייתא רק לא מספיק...
קמצא ובר קמצא- אם תאמר שנאת חינם אין שם דאורייתא שהרי מה שכתוב "לא תשנא את אחיך בלבבך" לפי דרשה ידועה דווקא בלבבך אסרה תורה אבל אם הדבר ידוע אין בעיה דאורייתא אז גם בסיפורנו שניהם יודעים מכך אין הסתרים בשנאה זו אז בעצם אין שום איסור דאורייתא. ואם משום שלא מיחו חכמים- הרי יש פירושים רבים ביניהם פירוש המסביר שהם פשוט דנו לכף זכות את "ההוא גברא" שיש סיבה לשנאה משום שבר קמצא מן הסתם חוטא וצריך לשנאותו, דנו לכף זכות במקום שלא שייך. ואם משום ענוותנותו של זכריה בן אבקולס- הרי שגם ענווה פסולה אינה דאורייתא.
שוליא דנגרי הלווה כדין לא היה בסדר שהשהה את האשה נו נו נו, אבל דאורייתא לפי המהרש"א אין כאן. גם בגירושים יצא נקי מדאורייתא ושוב אין לאדון כסף אז יכול מדאורייתא להביאו למשתה לעבוד שם.
חורבן בית שני אינו כראשון כולם מסתדרים מדאורייתא אבל נקיים הם לא כולם "נבל ברשות התורה". קמצא ו"ההוא גברא" הפוכים במצבם דווקא את שם "ההוא גברא" לא אמרו לנו אך את השם של קמצא[3] אמרו למרות שלכאורה אין לו אשמה לומר לנו שבעיניים רגילות לא נוכל להבין את התקופה הזו כלל זוהי תקופה הפוכה לגמרי שהחטאים מפורסמים אבל אף אחד לא יכול להדביק עליהם חותמת של חטא אפשר להעליל על מי שרוצים רק לא על מי שלא בסדר.
אחרונים לא נתגלה עוונם דהיינו באמת אם תדרוש אחר עוונם בתורה אין מקור אבל מדרבנן אוי ואבוי מאחורי הקלעים הכל רקוב לא נביאים ולא חכמים יעזרו כאן כי להם לא שומעים רק דאורייתא שומעים אז צריך שיבוא הקב"ה ויגיד על מה אבדה ארץ? "על עוזבם את תורתי"- שאין להם תורה כלל, ויבוא ההסבר מיד "שלא ברכו בתורה תחילה"- יכול להיות שלמדו תורה, אך לא הבינו כלל את עיקר עניינה והכוונתה לא עשו את "הלשם יחוד" שלפני הלימוד.
"שהעמידו דבריהם על דין תורה"- בלבד ולא סגרו מעגלים בגדרים שהציבו חכמים, התורה מתה אצלם הפכה להם לסם המוות ולא לסם חיים, זו איננה "תורת חיים".
לוחות ראשונות כנגד תורה שבכתב ולוחות שניות נתנו כנגד תורה שבע"פ כך גם החורבן...
החורבן הראשון כנגד תורה שבכתב אז העבירות גלויות- דאורייתא. גם הקץ גלוי.
חורבן שני כנגד תורה שבע"פ אין שום דאורייתא הכל מדרבנן ההערמות מתחדשות עם הזמן וזה יכול לקרות בכל תקופה- והקץ אף הוא כמו החטא נסתר.
היחיד שיכול לצחוק על חורבן שכזה מתוך ראיית תקומה של איך אפשר לקום מזה, זהו ר' עקיבא סמל תורה שבע"פ שעליו אין המקום להרחיב כאן.
לתקומה מחורבן זה אנו מחכים עד עתה ומצפים לגאולה בקרוב.
[1] רש"י- כשהיו עוסקין בתורה לא היו מברכין לפניה, קרא יתירא דאשר נתתי לפניהם קא דרש ברכת אשר (נתן לנו תורת אמת) שהיא לפניה של דברי תורה, וכיון דלא מברכי גליא דעתייהו שאינה מתנה חשובה להם:
[2] רש"י-דמגיזתא - גוזאי הדנין ביסורים ובחזקה, וחבירו בבבא קמא (קיד, א) דדייני בגזתיא:
[3] יש פירוש שאלו שמות בדויים וסמליים ואין המקום להרחיב כאן פירוש זה שיאן זה עיקר דברינו.
