צעד קטן לגאווה צעד גדול בהתבגרות

רקע

פולמוס מצעד הגאוה עדיין חולף בחלונינו, בעוד הוא מתרחק משנה זו ועתיד לשוב בבאה. ועתה אחר כל הויכוח והסערה נבחן, אז מה בעצם יצא לנו מזה?

'הרווחנו' 2 מילים הנצורות בלקסיקון של הרבנים שיזכרו כ'חשוכים': 'נכים' ו'סוטים'. הרווחנו המון במה לחבורת הלהטב"ים ומצעד עם המון רייטינג ורעש סביבו שהתקיים בתוך תוכה של ירושלים. תוכניות רדיו שהרבו להזכיר מתי המצעד ושזה גם פתוח לדתיים שהרי יש דתיים שצועדים (ולכאורה אין בזה בעיה) ורבנים שחתמו וכשנדרשו ברדיו לכך התקשו בהסבר חתימתם ובנימוקם לחתימה על העצומה עליה חתמו.

להיכנס בשאלה

אך נראה לעניות דעתי שהרווחנו הרבה יותר מזה. אני זוכר בהיותי נער בן 15 שמרתי כל דף בנושא זה ולא היו הרבה!! היה ברור לי שלפולמוס זה עוד יקרא הציבור הדתי-לאומי להתייצב ועליו לברר את הסוגיה וללבנה קודם עמידתו שם, גם היה ברור לי שאני נורמלי (אם מותר עדיין להגדיר את זה כך) ואינני נמשך לבני מיני. מה שלא היה ברור לי, לצערי גם לא שמעתי די עיסוק בנושא הזה ולא תשובות אמיתיות הוא מה נענה למי שהוא לא 'סטרייט' (באופן מוזר, מילה מותרת להגדרה, מבטאת ישרות).

מה התורה תסביר לאדם שנולד למציאות שבה הוא נמשך לבני מינו?! מה זה אשמתו?! איך עלינו להתייחס אליו כחברה?!

העדפנו לדחוק את המאוחר להעלים את הנסתר ולא להציף בפומבי את אשר החברה עצמה אינה מאיצה ביציאתה מהארון. כמו ילדים, פחדנו מהארון הנפתח וממה שיוצא ממנו.

לחזור בתשובה

וכעת, יש שיאמרו שאנו משלמים על כך, הייתי אומר שאנו משתלמים מכך. כמה צער היה לי לשמוע ברדיו בתקופה האחרונה אנשים המתנגדים למצעד ומנסים להתמודד עם שאלת האיסור אל מול הליברליות וההכלה, אנשים מכלל הקשת, עיתונאים, רבנים ועוד. פעם אחר פעם כשנצרכו לענות על מדוע אינם מקבלים את המצעד שרוצה פשוט להשתחרר מהסטיגמות ולדרוש זכויות ענו תשובות שגם לי היה קשה לקנות.

גם לי ידוע מה שמנגד לשם 'הגאוה' מכריזים על מצעד זה בראש כל חוצות 'מצעד התועבה'.

אכן באופן פלאי בחרו להם הלהטבי"ם להיקרא 'גאים' 'גאות' ולקרוא למצעד בשם מצעד הגאוה.

בין הדברים שהוגדרו כתועבה, הם:

א. גסות הרוח/גאווה (מסכת סוטה ד.)     ב. משכב זכר (ויקרא יח, כב)

אולם האם זו תשובה שתתיישב בלב השומעים? בלב ה'ליברלים'? אף בלב נערינו שלנו?

מוטלת החובה עלינו לברר את האיסור וגדריו, מוטלת עלינו החובה לומר בפני הציבור דברים ברורים, מוטלת עלינו החובה לדבר בלשון שאינה שונאת את האסור אלא מקימה טאבו באופן מדויק ומדוד תוך השתתפות בצערו ומתוך הבנת והכלת מצבו, 'איפשי לקבל אותו כמו שהוא אך מה אעשה והתורה אוסרת על מעשיו'. מוטלת עלינו החובה להסביר את התורה במושגים אנושיים, להסביר בדרך לוגית פילוסופית, תוך חקר פסיכולוגי בכלל המושג הלהטב"י הסבר ברור וצרוף, הייתי אומר: 'הסבר ליברלי' שיתקבל בליבם של כלל השומעים.

רבנים גדולים הם אלו שאמרו את המילים בתחילת המאמר, ובטוח אני שגם למה שהם אמרו היה להם הסבר, זה בכלל לא שאלה של מסכים/ לא מסכים למילים אלו, אך אם יש את המילים ללא כל הסבר שמעדן ומיישב איך זה לא נובע משנאה אלא מתוך הגדרה מנומקת אז אצל הציבור זה לא עובר בגרון, כשחשבתי על זה טוב הבנתי מה הם רצו להסביר במילים הללו אך אין בכך תועלת אם אין זה נאמר בו ברגע ועל זה כבר אמרו חז"ל: "חכמים היזהרו בדבריכם".

גיל ההתבגרות

אני מסתכל על כל הפולמוס שהתפתח החודש סביב הנושא ואני שמח, אני שמח בכך שהתבגרנו, שהשתלמנו שאנו לומדים להיזהר ולנמק, לדבר מתוך סובלנות ואהבה. ברור לי שכעת עם ישראל עומד בגיל ההתבגרות, מאמרו של הרב קוק במאמר הדור הוא הפשט של מה שאנו רואים לנגד עיננו. לדבריו הדור עתיד לפרוץ את הגדרים, את הטבעיות שלו, מה שלכל אדם ברור שכך יש לפעול. כל המוסכמות נפרצות עליהם להתברר באופן מחודש ושכלי. מדוע להחזיק בשטחי ארץ ישראל? מי אמר שמותר להרוג את האויב בכל שלב? למה לא להתיר משכב זכר למי שנולד עם נטיה כזו?

אינני נביא אך מתוך ראיית הפריצות העולמית חוששני שאנו גם עתידים להישאל על איסור אשת איש ואיסורי קירבה נוספים...

באופן תורני הכל ברור לנו! אך לא לזאת נדרשים אנו בפני הציבור. עלינו להכין את התשובות באופן של טעמי מצוות המתקבלות על לב כל שומע.

נסיים בדברי הרב קוק במאמר 'טללי אורות': "הדאגה על דבר חזוק היהדות, העיונית והמעשית, מקפת את החלק היותר נכבד מבעלי הכשרון שבקרבנו, העומדים במעמד מוצק וקים על בסיס היהדות ונכונים להקריב את נפשם עליה. ולכאורה דבר פשוט הוא, שיסוד התחיה ותגברת החיים ואפילו העמדת הכחות במצבם ההוה, צריך הוא להמשך מהזלת אור חיים פנימים, מלח טל של דעה ורגש, הגורם לחבב ולהעמיד את המעשים הנסמכים עליהם. ולתכלית זו הלא העבודה היותר נצרכה היא: הרחבת הדרישה בטעמי המצות באופן עמוק, המלא חיים מקוריים".

שיוויון בנטל

אין מנוס מהמילים הללו בין בעבודה, בלימודים, בבחירות, בדרך לצבא ובכל מקום שתלך תוכל לשמוע את הטענה צריך "שוויון בנטל", אולם בהסבירו את המושג הזה תוכל להבין שטענתו היא:

א. חרדים לצבא

ב. החרדים לשוק העבודה- להפסיק את המלגות בסך אלפי שקלים ללומדי התורה!

לפני כ-8 חודשים יצא לי לנסוע למילואים עם חברי לנשק וסוגיה זו עלתה, "בתור אדם שעשה צבא 3 שנים ושמשרת במערך המילואים מה אתה אומר?" התשובה הפתיעה אותם הדיון מצידי בכלל לא סבב סביב נתונים/אמירה צריך/ לא צריך שוויון או כל טענה דומה, ההסבר היחידי שעליו התעקשתי באותה נסיעה היה חשיבות לימוד התורה לעם ישראל ושהוא הוא הנשיאה בנטל הציבורי. בסוף הנסיעה הייתה הבנה שאיננו מדברים באותה שפה הם הבינו שחשיבות לימוד התורה כפי שנתפס ארצית אינו כפי שנתפס אצל האדם ה"תורני" ולכן קשה וימשיך להיות קשה לגשר על הפער.

"התורה היא חיינו ואורך ימינו" אינה סיסמא בעיני האדם התורני הוא מאמין בזה כמו שהוא מאמין שהוא חי כעת. המחלוקת מה הדבר האמיתי ומה האשליה, תלויה בהיכן עיקר החיים שלך, איפה הראש שלך נמצא.

האם עיקר החשיבה שלך ביום היא בצד החומר ה"תרבותי", הגס המעודד תאוה ורעש לחיים הרוחניים- להפעיל מערכת, טלוויזיה, מחשב, MP3 רק לא לשמוע את עצמי בשקט, במנוחה ומחשבה. או בצד הרוחני המופשט שיכול לקבל שמציאות רוחנית היא היא המשפיעה האמיתית על התוצר הפיסי עוד לפני ההגדרה מה זה.

אך לא מצד זה אמשיך לעסוק כאן, ברצוני לפרוש את היריעה החברתית ולענות על סמך טענות הנתונים.

כאשר אומרים שוויון בנטל ומביטים אל החרדים אנו חוטאים לאמת.

אנו חוטאים לאמת כי לא צריך אותם בנטל- ועדת שפר וועדת בן בסט אשר מונו ע"מ לבדוק את סוגיית הגיוס לעומק גילו כי אין סיבה להרחיב את צה"ל אלא צריך להשאירו איכותי אין עניין לגייס את מי שאינו רוצה לשרת בשירות בטחוני הוסיפו וכתבו שם. בנוסף, הציעו להעלות את משכורות החיילים למינימום כמו בארה"ב ע"מ להעלות את המוטיבציה.

אנו חוטאים לאמת כי אחוזי הגיוס במדינה הם שכ-% 50 מכלל הגברים בין הגילאים 40-18 שחייבים לשרת בצה"ל אינם נמצאים בשירות סדיר או מילואים. אחוז בחורי הישיבות המקבלים פטור בשל "תורתו אומנתו" הינו % 13, כמות הג'ובניקים שנמצאים בצבא 8 שעות בשבוע בממוצע הוא לא מועט, אז מדוע אנו אומרים "שוויון בנטל" וממשיכים להביט אל החרדים?!

אנו חוטאים לאמת כי הערבים (לא דרוזים ובדואים) אינם משרתים כלל וכן מקבלים ביטוח לאומי, וכשהשר גדעון סהר אמר שצריך לתגמל יותר בתי ספר המעודדים לצה"ל ולשירות במדינה

עיתון "הארץ" קם על רגליו ב"ביקורת חריפה".

אין קיום לשקר הזה הנקרא "שוויון בנטל" הנובע מתוך כעסים אישיים במסווה של עטיפת "הפרט למען הכלל". ואינו אוכף את כולם- קיבוצניקים, תל אביבים, ערבים וכדו'. פנייתו אל קבוצה מסויימת מסמל על עמדתו.

כעת לגבי סוגיית העבודה, בסוגיה זו ראשית ארצה לפרוס נתונים שהוצאתי מתוך אתר התקציב הכללי של מדינת ישראל נכון לשנת 2012:

התקציב שניתן להשכלה גבוהה- 7,464,569,000

התקציב שניתן לתרבות וספורט- 1,020,201,000

התקציב שניתן למוסדות תורניים (גם כוללים וישיבות)- 1,042,186,000

לפי נתונים אלו ניתן לראות שהכוללים והישיבות מהווה רק תשיעית ביחס לתרבות והספורט בישראל, שבזה אין שימוש כמעט ללומדי התורה (מה גם שלא צירפתי את תקציב משרד התקשורת) יחד עם התקציב להשכלה גבוהה.

תקציב ההשכלה הגבוהה הולך ע"מ לממן "מרצים" בעיקר, בעוד שבישיבות- הרבנים מקבלים משכורת נמוכה יחסית והשאר מחולק לאברכים שאר הכסף נתרם לישיבות ואין זה מעניינם של אחרים.

הרי ניכר שגם טענה זו שהחרדים מקבלים "המון כסף" אינה מבוססת על דברי אמת אלא חלקית ושטחית...

לסיום, אקווה שטענות "שווין בנטל" יהיו מתוך הבנה והכלה ולא מתוך שנאה ועוקצנות,

כי בסוף אם נוטלים משא ביחד עלינו להיות כאיש אחד בלב אחד וכתף אחת במדינה אחת רבגונית.

חורבן הבית השני על שום מה?

ננסה להתבונן על חורבן הבית וסיבותיו, סיבות שונות קיימות בתלמוד, האם יש קשר בין הדברים?

ננסה להתבונן אט אט במדרשים ובתלמוד בנושא ולהכיר מקרוב את המהלך...

בגמרא במסכת בבא מציעא דף פה. מבוארת סיבת אובדן הארץ על שום מה?!

אמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב: "מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה" על מה אבדה הארץ דבר זה אמרו חכמים ולא פירשוהו אמרו נביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו שנאמר ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם אמר רב יהודה אמר רב שלא ברכו בתורה תחילה[1].

אמנם יש לשאול על מדרש זה למה רק הקב"ה יכול לפרש פסוק זה מדוע לא יכלו נביאים וחכמים לפרשו כפי שפירשו כל דרשות הפסוקים?

מהו שלא ברכו בתורה תחילה- על דבר כזה כדאי להחריב ארץ?!

ושוב שם בגמרא בדף ל:

מובאת הסיבה לחורבן ירושלים, וכך מובא:

אשר יעשון זו לפנים משורת הדין דאמר רבי יוחנן לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה, אלא דיני דמגיזתא לדיינו?[2] אלא אימא שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין:

אז מדוע בעצם חרבה ירושלים?

"על שדנו בה דין תורה" שלא עיגלו פינות סיבה שניה לחורבן ואף היא לא ממש מצלצלת באוזן מה חמור בזה כל כך?

ועכשיו ננסה להתבונן רגע בסיפור הידוע על מה חרבה ירושלים לפי הגמרא בגיטין נה:

אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים דההוא גברא דרחמיה (אהובו) קמצא ובעל דבביה (בן ריבו) בר קמצא, עבד סעודתא אמר ליה לשמעיה (לשמשו) זיל אייתי לי (לך הבא לי) קמצא אזל אייתי ליה (הלך הביא לו) בר קמצא אתא אשכחיה דהוה יתיב (בא ומצאו יושב אצלו) אמר ליה מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא הוא מאי בעית הכא (מה אתה רוצה כאן) קום פוק (לך צא) אמר ליה הואיל ואתאי שבקן ויהיבנא לך דמי מה דאכילנא ושתינא (כיון שכבר באתי השאירני ואשלם לך מה שאכלתי ושתיתי) אמר ליה לא, אמר ליה יהיבנא לך דמי פלגא דסעודתיך (אתן לך דמי חצי סעודתך), אמר ליה לא, אמר ליה יהיבנא לך דמי כולה סעודתיך (אתן לך דמי כל הסעודה), אמר ליה לא, נקטיה בידיה ואוקמיה ואפקיה (לקחו בידו העמידו והוציאו החוצה) אמר הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה שמע מינה קא ניחא להו, איזיל איכול בהו קורצא בי מלכא (אלך ואגרה בהם המלכות) אזל אמר ליה לקיסר מרדו בך יהודאי (מרדו בך היהודים) אמר ליה מי יימר אמר ליה שדר להו קורבנא חזית אי מקרבין ליה (שלח להם קרבן ובדוק אם יקריבוהו) אזל שדר בידיה עגלא תלתא בהדי דקאתי שדא ביה מומא בניב שפתים (שלח בידו קרבן ועשה בו בר קמצא כשהגיע מום בשפה) ואמרי לה בדוקין שבעין דוכתא דלדידן הוה מומא ולדידהו לאו מומא הוא (ויש אומרים שעשה מום זה במקום מסוים בעין שלגבוה זה נחשב מום ולהקרבה בבמות אין נחשב בכך מום) סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות (סברו חכמים להקריבו אעפ"כ משום שלום מלכות) אמר להו רבי זכריה בן אבקולס יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח? סבור למיקטליה דלא ליזיל ולימא (סברו להרוג את בר קמצא שלא ילשין למלכות) אמר להו רבי זכריה יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג? אמר רבי יוחנן ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו.

גם סיפור זה אינו פשוט כלל ראשית יש לתהות בגלל מי חרבה ירושלים?

בגלל קמצא ובר קמצא?

אולי בכלל בגלל "ההוא גברא"?

אולי בכלל בגלל ענוותנותו של זכריה בן אבקולס המובא בסוף?

למה בכלל לתלות את האשמה בקמצא איפה הוא בעייתי בכל הסיפור?

מדוע חכמים אינם מוחים- האם אינם רואים את המתרחש (מדברי בר קמצא משמע שראו)?

מה בדיוק הנק' כאן שגרמה לחורבן הבית?

לפני שננסה לענות נתבונן בעוד סיפור אחד המובא בתלמוד גם הוא מופיע באגדות החורבן

גיטין נח.

מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת רבו ושוליא דנגרי הוה (עוזר נגר) פעם אחת הוצרך (רבו) ללות (אדונו לנגרות) אמר לו (השוליא) שגר אשתך אצלי ואלונה שיגר אשתו אצלו שהה עמה שלשה ימים קדם ובא אצלו אמר לו אשתי ששיגרתי לך היכן היא? אמר לו אני פטרתיה לאלתר, ושמעתי שהתינוקות (הצעירים) נתעללו בה בדרך. אמר לו מה אעשה? אמר לו אם אתה שומע לעצתי, גרשה! אמר לו כתובתה מרובה, אמר לו אני אלווך ותן לה כתובתה. עמד זה וגרשה הלך הוא ונשאה כיון שהגיע זמנו (של האדון להחזיר החוב) ולא היה לו לפורעו אמר לו בא ועשה עמי בחובך והיו הם יושבים ואוכלים ושותין (בחתונה) והוא היה עומד ומשקה עליהן והיו דמעות נושרות מעיניו ונופלות בכוסיהן ועל אותה שעה נתחתם גזר דין ואמרי לה על שתי פתילות בנר אחד (ויש אומרים על איסור אשת איש):

אז מה האיסור כאן לפי ההסבר השני מובן- אשת איש, אך לפי הפירוש הראשון מהו?

מדאורייתא הוא בסדר לפי המהרש"א הוא אפילו נזהר שלא לשכב עימה במשך ה-ג' ימים, השוליא הזה נקי לחלוטין אז מה אנחנו בעצם רוצים ממנו ובכלל?

ומה הקשר בין הסיבה הזאת לאחרות?

אומרת הגמרא ביומא ט. ראשונים שנתגלה עוונם נתגלה קיצם אחרונים שלא נתגלה עוונם לא נתגלה קיצם.

ראשונים במה חטאו? בעבודה זרה בגילוי עריות ובשפיכות דמים. עבירות גלויות וברורות דאורייתא – נתגלה גם קיצם שמקץ שבעים שנה יגאלו.

אחרונים במה חטאו????- באמת שגם אנחנו לא יודעים.

אם נסתכל בכל הסיבות שעליהם דיברנו אין משהו דאורייתא הכל בסדר על פניו- אין חטא,

שלא ברכו בתורה- זו דרשת חכמים לכתוב ועדיין לא נקבעה הלכה בכך

שהעמידו דבריהם על דין תורה- זה בסדר מדאורייתא רק לא מספיק...

קמצא ובר קמצא- אם תאמר שנאת חינם אין שם דאורייתא שהרי מה שכתוב "לא תשנא את אחיך בלבבך" לפי דרשה ידועה דווקא בלבבך אסרה תורה אבל אם הדבר ידוע אין בעיה דאורייתא אז גם בסיפורנו שניהם יודעים מכך אין הסתרים בשנאה זו אז בעצם אין שום איסור דאורייתא. ואם משום שלא מיחו חכמים- הרי יש פירושים רבים ביניהם פירוש המסביר שהם פשוט דנו לכף זכות את "ההוא גברא" שיש סיבה לשנאה משום שבר קמצא מן הסתם חוטא וצריך לשנאותו, דנו לכף זכות במקום שלא שייך. ואם משום ענוותנותו של זכריה בן אבקולס- הרי שגם ענווה פסולה אינה דאורייתא.

שוליא דנגרי הלווה כדין לא היה בסדר שהשהה את האשה נו נו נו, אבל דאורייתא לפי המהרש"א אין כאן. גם בגירושים יצא נקי מדאורייתא ושוב אין לאדון כסף אז יכול מדאורייתא להביאו למשתה לעבוד שם.

חורבן בית שני אינו כראשון כולם מסתדרים מדאורייתא אבל נקיים הם לא כולם "נבל ברשות התורה". קמצא ו"ההוא גברא" הפוכים במצבם דווקא את שם "ההוא גברא" לא אמרו לנו אך את השם של קמצא[3] אמרו למרות שלכאורה אין לו אשמה לומר לנו שבעיניים רגילות לא נוכל להבין את התקופה הזו כלל זוהי תקופה הפוכה לגמרי שהחטאים מפורסמים אבל אף אחד לא יכול להדביק עליהם חותמת של חטא אפשר להעליל על מי שרוצים רק לא על מי שלא בסדר.

אחרונים לא נתגלה עוונם דהיינו באמת אם תדרוש אחר עוונם בתורה אין מקור אבל מדרבנן אוי ואבוי מאחורי הקלעים הכל רקוב לא נביאים ולא חכמים יעזרו כאן כי להם לא שומעים רק דאורייתא שומעים אז צריך שיבוא הקב"ה ויגיד על מה אבדה ארץ? "על עוזבם את תורתי"- שאין להם תורה כלל, ויבוא ההסבר מיד "שלא ברכו בתורה תחילה"- יכול להיות שלמדו תורה, אך לא הבינו כלל את עיקר עניינה והכוונתה לא עשו את "הלשם יחוד" שלפני הלימוד.

"שהעמידו דבריהם על דין תורה"- בלבד ולא סגרו מעגלים בגדרים שהציבו חכמים, התורה מתה אצלם הפכה להם לסם המוות ולא לסם חיים, זו איננה "תורת חיים".

לוחות ראשונות כנגד תורה שבכתב ולוחות שניות נתנו כנגד תורה שבע"פ כך גם החורבן...

החורבן הראשון כנגד תורה שבכתב אז העבירות גלויות- דאורייתא. גם הקץ גלוי.

חורבן שני כנגד תורה שבע"פ אין שום דאורייתא הכל מדרבנן ההערמות מתחדשות עם הזמן וזה יכול לקרות בכל תקופה- והקץ אף הוא כמו החטא נסתר.

היחיד שיכול לצחוק על חורבן שכזה מתוך ראיית תקומה של איך אפשר לקום מזה, זהו ר' עקיבא סמל תורה שבע"פ שעליו אין המקום להרחיב כאן.

לתקומה מחורבן זה אנו מחכים עד עתה ומצפים לגאולה בקרוב.

---

[1] רש"י- כשהיו עוסקין בתורה לא היו מברכין לפניה, קרא יתירא דאשר נתתי לפניהם קא דרש ברכת אשר (נתן לנו תורת אמת) שהיא לפניה של דברי תורה, וכיון דלא מברכי גליא דעתייהו שאינה מתנה חשובה להם:

[2] רש"י-דמגיזתא - גוזאי הדנין ביסורים ובחזקה, וחבירו בבבא קמא (קיד, א) דדייני בגזתיא:

[3] יש פירוש שאלו שמות בדויים וסמליים ואין המקום להרחיב כאן פירוש זה שיאן זה עיקר דברינו.